הפייטן, השתקן ומספר הסיפורים

הפייטן, השתקן ומספר הסיפורים" הוא רומן פיקרסקי, המתרחש ברובו במרוקו ומסתיים ליד מקווה-ישראל של תחילת המאה העשרים.שלושה בחורים, יִסּוֹ, דְוִידוֹ וְעֲיוּש, מחוסרי-כול אבל מצוידים באמונה אדירה, בחוש-הומור בריא ובתמימות טהורה, יוצאים מעירם בדרום מרוקו ומחליטים ללכת רגלי לירושלים. אין להם ולוּ מושג קל שבקלים איזוהי הדרך המובילה אליה.

רומן פיקרסקי, המתרחש ברובו במרוקו ומסתיים ליד מקווה-ישראל של תחילת המאה העשרים.
שלושה בחורים, יִסּוֹ, דְוִידוֹ וְעֲיוּש, מחוסרי-כול אבל מצוידים באמונה אדירה, בחוש-הומור בריא ובתמימות טהורה, יוצאים מעירם בדרום מרוקו ומחליטים ללכת רגלי לירושלים. אין להם ולוּ מושג קל שבקלים איזוהי הדרך המובילה אליה. על-כן, לאורך כל הליכתם, הם שואלים לדרכם את הצדיקים והצדיקות שעל קבריהם הם באים להשתטח.
שלושת הצעירים הם ידידי-נפש למרות היותם שונים לחלוטין זה מזה. האחד מדבר במילים בודדות, אבל כל מילה בסלע. השני הוא משורר המדבר אך ורק בחרוזים, והשלישי מרבה בסיפורים. בדרכם הם פוגשים אנשים ונשים שונים ולפעמים משונים, יהודים, ערבים, צעירים וזקנים, שד"רים וגם חלוץ מארץ-ישראל.
המסע הרגלי מאפשר להם לשמוע סיפורים ומעשים ואף לסַפֵּר כאלה. זאת גם הזדמנות לשמוע ולספר על מעשיהם המופלאים של הצדיקים, שאת קברותיהם הם פוקדים.
דרכם לא קלה ואף מסוכנת, אך הם מצליחים להיחלץ מן המצבים המסובכים ביותר. הסיפורים – לפעמים מצחיקים ולפעמים טראגיים – מלמדים על המציאות המשתנה, הנעה מרוגע ושלווה לטלטלות האדירות הפוקדות את יהודי הגולה. כשהם מגיעים לבסוף ליעדם, הם אינם אותם בחורים שיצאו מעירם, כי שינויים גדולים התחוללו בנפשם במהלך המסע.
"הפייטן, השתקן ומספר הסיפורים" הוא רומן מקורי ויוצא-דופן מבחינת תוכנו וסגנון כתיבתו. הרומן פורש בפני הקורא יריעה רחבה של עולם האמונה, הרוח והמסורות העתיקות, המושרשות בלִבּם של יהודי צפון-אפריקה. מועקת הגלות והגעגועים לציון מסייעים לשלושת החברים לשאת את קשיי הדרך במסע המפרך לירושלים של מטה. אך בדרכם הם חווים מסע דתי, רוחני ונפשי, המביא אותם לנגוע בשולי שמלתה של ירושלים של מעלה.
הספר המרתק הזה מהווה סירת-הצלה ספרותית, המתחקה אחר שורשי האמונה והתרבות של יהודי צפון-אפריקה, ודולה מעולם זה, ההולך ונשכח, פניני תרבות שערכי יהדות עמוקים שזורים בהם.
את הסקירה לעיל הקדים לספר: רפאל אהרון
אשר כנפו הוציא לאור בבימת קדם – הוצאת ספרים את ספרו הראשון: "התינוק מאופראן" (כבר מהדורה שלישית) ולאחר-מכן את ספר הכתֻבּות "חתונה במוגדור" והוא עורכו של כתב-העת "ברית" שחוגג בימים אלה את הוצאתו לאור של גיליון מס' 25.

מתוך הספר הפרק הראשון
בו יסופר על יציאת יִסּוֹ, עֲיוּש ודְוִידוֹ לדרך נדודים,
על ברכת הרב ועל עינא-בישא

אחרי שחרית של ראש-חודש אדר המהודר בשנת חמשת-אלפים שש מאות שישים ושתיים לבריאת העולם, ליפף יִסּוֹ את התפילין הבלות שלו, נשק להן והכניס אותן לתוך השקיק שבקושי רב אפשר היה להבחין בשאריות הרקמה הזהובה, שהייתה עליו כאשר הגיע למצוות. הוא משך אליו את הברדס של הז'לאבייה שלו, והניח לתוכו את התפילין ואת הטלית, אחר-כך נשק לארון-הקודש ויצא בהליכה קלילה מבית-הכנסת. דעתו של יִסּוֹ הייתה זחוחה עליו. 'היום!' חשב. היום לו הוא מחכה כבר ימים רבים. הוא עקף את המלאח, יצא ממנו וצעד לעבר "סלאת קורייאט", בית-הכנסת של רבי אברהם קורייאט עליו השלום. שם חיכו לו שני חבריו, עֲיוּש ודְוִידוֹ. גם עֲיוּש ודְוִידוֹ נפרדו מארון-הקודש בנשיקה ויצאו לאור הבוהק של בוקר זה של שלהי החורף. שלושת החברים הושיטו זה לזה ידיים, נגעו קלות יד איש ביד רעהו, משכו בזריזות את היד ונשקו את קצות אצבעותיהם. אחר-כך שילב יִסּוֹ את הזרת שלו בזרת של עֲיוּש ששילב את הזרת הנותרת שלו בזרת של דְּוִידוֹ. וכך, כאיש אחד ובלב אחד, צעדו שלושת הגברים ששלוש דמויותיהם דמו זו לזו הן בצורת לבושן והן בדרך הילוכן, לעבר העתיד שקבעו לעצמם. שלושתם היו לבושים בצורה זהה כמעט, כלומר בז'לאבייה שחורה דהויה עם ברדס תלוי לה מאחוריה. לראש שלושתם הייתה סאסיית לֶבֶד שחורה שהייתה מונחת על חלקת הראש המגולחת. מסביב לסאסיה שעל ראש יִסּוֹ, בצבץ שֵׁער שחור ומקורזל, אצל עֲיוּש הוא החל להאפיר ואילו לדְּוִידוֹ היה שֵׁער זהוב שיחד עם עיניו התכולות נתן הרגשה לרואים אותו כאילו בא מאחת מאותן משפחות אנגליות שקבעו את מושבן בעיר. מהשלושה, יִסּוֹ היה הגבוה ביותר, עֲיוּש השמן ודְּוִידוֹ הצעיר.
שלושת הגברים הצעירים, משולבי הזרת, הגיעו קודם כול לביתו של דְּוִידוֹ שקיבל מאמו קופסת-פח חתומה, אותה הכניס לתוך הברדס שלו. בקופסה היה בשר משומר שהכינה האם לקראת נסיעת בנה. בנוסף לקופסת-הפח, לטלית, לתפילין ולסידור, היו בברדס כמה חפצים אישיים כמו מגבת לנגב בה את ידיו ופניו ומחברת בה רשם בדרכו שלו סיפורים מחורזים. אמו של דוידו בקשה לחבקו ולנשקו, אלא שדוידו שלא רצה שחבריו יראו אותו בכך התחמק ממנה. הוא הביט בה בתחינה כאומר: 'אל תעשי לי את זה!' אביו שם ידו על ראשו ובירך אותו ארוכות, אחר-כך פנה אל חבריו ואמר – למורת-רוחו של בנו:
"שִמרו עליו, הוא כה צעיר!"
דוידו נשק לשני אחיו, החליק את לחיה של אחותו, אותת לחבריו ויצא במהירות מהבית שמא יתחרטו הוריו וימציאו תירוץ נוסף כדי לעכב אותו.
מבית דוידו הלכו לבית עֲיוּש, שם קיבלה האם את בנה בתאניות:
"אתה הולך ומשאיר אותי לבד?" אמרה האם.
"את לא לבד, אימא!" ענה עֲיוּש, "את נשארת עם אבא ושמונה ילדים אחרים."
"אבל מה השיגעון הזה לקום פתאום, לעזוב את הכול וללכת בלי לדעת לאן?"
"אימא, למה את אומרת 'בלי לדעת לאן'? אמרתי לך כמה וכמה פעמים שאנו הולכים לירושלים!"
"איך אפשר ללכת לירושלים? איפה היא ירושלים? האם היא קיימת באמת? ירושלים קיימת רק בחלומות שלנו!"
"תני לו ללכת!" התערב אביו של עיוש, "אולי ישתנה מזלו לטובה. מה יש לו פה? הוא עוד מעט בן עשרים ושלוש שנים ולא מצאנו עדיין משפחה שתסכים להשתדך עמנו!"
האֵם מסרה לבנה דבלים של תאנים מיובשות ובקבוק מחייא שמצאו את מקומם בברדס שלו.
אמו של יִסּוֹ לא הכינה לבנה שום צידה לדרך.
"האל שפרנס אותנו עד עכשיו יפרנס גם אותך בדרכך!" אמרה.
שני חבריו של יִסּוֹ ידעו שבביתו היה אוכל רק כאשר מישהו נזכר לשלוח להם אילו שהם מצרכים. לפעמים, נזכר דְּוִידוֹ, הייתה אמו של יִסּוֹ שולחת אליהם את אחד מילדיה עם המִלחייה שלה ומבקשת מעט מלח, אמו הייתה מבינה שבית יסו מצוי בחסרון-כול מוחלט, ואז מהמעט שהיה בביתה, הייתה אוספת מצרכים שונים ושולחת אותם עם הילד. ופעם, כך אומרים, הלכה אמו של יסו אל בית הרב ושאלה אותו אם מותר בליל-הסדר להשתמש בכוסות ששותים בהם חלב. הרב בקש מהאישה להמתין לתשובה בחדר עבודתו והלך למטבח אצל הרבנית:
"קחי סל גדול, שימי בו בשר ודגים וירקות ופֵרות ותני אותם לאישה הממתינה בחדר." אמר לה.
"למה? היא ביקשה?" שאלה הרבנית.
"חלילה! היא לא ביקשה דבר, אבל מהשאלה שלה הבנתי שלא יהיה בשר על שולחנה, ומי שאין לו בשר על שולחנו בליל-הסדר, סימן הוא שאין לו מאומה בביתו."
כדי לנשק את אביו ואת אמו היה צריך יִסּוֹ להתכופף כמעט בזוית ישרה. כמו כל פעם שראו אותו עם הוריו, תמהו שני חבריו איך שני אנשים כה נמוכי-קומה הביאו לעולם בחור כל-כך גדול, "עוג מלך הבשן", כפי שכינו אותו הילדים בילדותם? אמו של יִסּוֹ בכתה ארוכות.
"טוב שאתה הולך, בני. מה יש לך אצלנו? לך ושהקדוש-ברוך-הוא ישמור עליך ועל חבריך ושֶירים לך את מזלך!"
'שירים לך את מזלך' – כך היו מברכים ההורים את ילדיהם כאשר לא שפר עליהם חלקם.
אביו של יסו חיבק את בנו ואמר כשבכי חונק את גרונו:
"אין לי מה לתת לך, בני!"
"נתת!" מחה יסו.
עתה, לאחר שנפרדו מהוריהם, היה על שלושת החברים להשלים כמה משימות לפני שיצאו מן העיר.
"ברכה." אמר יִסּוֹ שנהג לדבר בקיצור האֹמֶר.
"נכון," אמר עֲיוּש, "הרב שלנו הוא אדם קדוש וברכתו תועיל לנו ביותר בדרכנו הארוכה."
"נלך אל הרב, נר המערב, דְּברו לנו יערב, כי כוחו רב!" אמר דְּוִידוֹ שהרגיל את עצמו לדבר בחרוזים.
כשהזְרתות שלהם משולבות זו בזו באו אל בית הרב שקיבל אותם בהרמת גבה ובשפשוף עצבני כלשהו בזקנו הלבן.
"מה לידידיי בביתי?" שאל.
"ברכה!" אמר יִסּו והוסיף מיד: "דרך ארוכה!"
"אנו זקוקים לברכתו כי הדרכים מסוכנות ושמענו על יהודים רבים שנרצחו רחמנא ליצלן בדרכים." אמר עֲיוּש.
"ברכת חכם, הנאמרת בנועם, לנו תנעם." אמר דְּוִידוֹ.
חיוך עלה על-פניו של הרב:
"אתן לכם את ברכתי בחפץ-לב, אמר, אבל האם תואילו להגיד לי לאן פניכם מועדות, בניי היקרים?"
"להשתטח." אמר יִסּוֹ.
"להשתטח? תמה הרב, היכן אתם רוצים להשתטח?"
"נשתטח על קברות הקדושים, אמר עֲיוּש, נעבור מציון של קדוש לציון של קדוש. ננשק לקברים ונתפלל עליהם. אנו בטוחים כי הקדושים יעזרו לנו למצוא את הדרך."
"אתם מחפשים את דרככם בחיים!" קרא הרב, "זה טוב מאוד…" הוסיף בנימה מבודחת.
"נשהה אצל כל קדוש יום ויומיים, נשמע תורתם המשולה למים, ואחר-כך נעלה לירושלים." אמר דְּוִידוֹ.
"אתם רוצים לעלות לירושלים?
" במקום לענות, הניעו שלושת החברים את ראשם מלמעלה למטה פעמיים, כדרכם של אומרי הן. הרב שראה את שלושת הראשים מתנועעים בסינכרוניזציה מדויקת כמעט פרץ בצחוק.
"איך עלה בלבכם הרעיון הזה?" שאל.
"השד"רים!" אמר יסו.
"כל פעם שמגיע שליח דרבנן מירושלים אלינו, הוא מספר לנו על ירושלים, על בתי-הכנסת שלה, על הכותל המערבי, על קבר רחל שעדיין מבכה את בניה, ואם השד"רים יכולים לבוא מירושלים לכאן, גם אנו יכולים ללכת מפה לשם." אמר עֲיוּש.
"נצא לדרכנו ברננה, ברכנו רבנו אנא, ואז נעלה לארצנו ברינה." אמר דְּוִידוֹ.
"אבל הן אמרתם בעצמכם, הדרכים מסוכנות, יש שודדים האורבים לנוסעים ובמיוחד ליהודים, מה תעשו מול שודדים חמושים?" שאל הרב.
"השודדים נטפלים לאנשים שיש להם כסף, לנו אין מאומה." אמר עיוש.
"איני בטוח בכך, אבל ניחא, ממה תתפרנסו?"
"אנחנו מסתפקים במועט." אמר עיוש.
"יש לכם כסף?" שאל הרב.
שוב הניעו השלושה את ראשיהם בתיאום מופלא, אבל הפעם משמאל לימין ואחר-כך מימין לשמאל.
"אין לכם כסף ואתם רוצים להגיע לירושלים! הכיצד? מה תאכלו? היכן תשנו?"
"כשנגיע ליישוב של יהודים, שכידוע הם רחמנים בני רחמנים, יקבלו אותנו, יארחו אותנו כפי שמארחים את השד"רים, ואולי גם יוסיפו לנו צידה לדרך לקראת המשך מסענו." אמר עֲיוּש.
"אבל השד"רים הם בני-תורה, לכן הם מתקבלים בבתים ובבתי-הכנסת , הם דורשים דרשות מתוך פרשת השבוע, מלמדים סוגיה מן הגמרא ומשמיעים פלפולים מופלגים הממלאים בשמחה את שומעיהם שממהרים לתת להם מכספם לא רק בגלל שהם באים מירושלים, אלא גם ובעיקר בגלל התורה שבפיהם." אמר הרב.
"אמנם אין אנו בני-תורה, כי ללומדיה היא שמורה, אך באין תורה, מעשיות נספֵּרה!" אמר דְּוִידוֹ. הרב הביט בדְּוִידוֹ בתמיהה.
עיוש מיהר להסביר לו:
"דְּוִידוֹ מתכוון לכך שאנו מיטיבים לספר סיפורים ומעשיות, ואנשים, הרי זה ידוע, אוהבים לשמוע סיפורים. על-כן כאשר נגיע למקום של יישוב נִשבֶּה את לבם של מארחינו בסיפורים שלנו."
"אתם תספרו מעשיות!" צחק הרב, "ואיך יסו יספר מעשיות הוא שמתבטא במילים בודדות? ודוידו? יספר סיפורים בחרוזים?"
"כשצריך לספר סיפור," אמר עיוש, "המעצור משתחרר ואז לא חסרות המילים ליסו, ובאשר לדוידו צריך לשמוע אותו כדי להבין!"
הרב, בעצמו חובב סיפורים, התמתח על כורסתו.
"הבה נשמע, ספרו לי סיפור נאה ואחריו אתן לכם את ברכת-הדרך."
שלושת החברים, מופתעים מהבקשה הביטו זה בזה, כשואלים את עצמם מי יהיה זה שימצא את הסיפור המתאים למעמד. עֲיוּש היה הראשון שהתעשת.
"אספר לכבוד הרב, מעשייה המזכירה את מצבנו עכשיו." אמר.
לאחר כעכוע קצר בגרונו, הוסיף:
בקהילה יהודית קטנה חיו אנשים טובים ותמימים, העוסקים במסחר ובלימוד תורה. רק אחד קלקל את השורה. הוא לא עבד לפרנסתו וכדי להשיג כסף, לא בחל באמצעים, שיקר, רימה ואף נתפס כמה פעמים במעשי נוכלות ובגנֵבה. נוסף לכל אלה היה אלים ביותר ולא היסס להשיג את מבוקשו בכוח הזרוע.
ופעם, כאשר כולם הכירו את תחבולותיו, החליט לנסות את מזלו ביישובים אחרים. הוא ביקש להיעשות קבצן הנד בין קהילה לקהילה שם לא ידעו מיהו ושם יוכל לתפוש ברשתו קרבנות חדשים. כדי לעורר אמון, חשב שמוטב שיצטייד במכתב המלצה מהרבנים, מכתב שיעיד על יושרו.
אבל הרבנים שידעו מיהו ומהו לא הסכימו לתת לו מכתב כזה. הוא התחנן ולחץ, לשווא.
"לא נעשה שקר בנפשנו." אמרו לו.
כשראה שהוא לא משיג את מבוקשו איים עליהם בכל מיני איומים שהגרוע בהם והמפחיד ביותר היה:
"אלשין בפני הבאשה על כל מיני פעולות לא חוקיות שעושים יהודים בקהילה הזאת!"
הרבנים נזכרו בכל הצרות שבאו עליהם בגלל הלשנות בעבר. הבאשה של העיר חיכה רק להזדמנות מעין זו כדי לכלוא יהודים ולסחוט דמי כופר גבוהים מהקהילה.
בלית-ברֵרה אמר ראש הרבנים:
"בסדר, אכתוב לך מכתב המלצה. בוא אליי מחר בבוקר, המכתב יהיה מוכן ואני אחתום עליו בנוכחותך!"
למחרת קיבל הנוכל לידיו מכתב בזו הלשון:
בס"ד
לרבני הקהילות באשר הם,
הנני מאשר כי פלוני בן פלוני הוא אדם ישר והגון, שומר מצוות ונאמן. וראוי הוא שאחינו בני ישראל בכל מקום שהם יעזרו לו ויתמכו בו.
על החתום: רב…
הרב חתם על המכתב בפני האיש וציווה עליו למסור את המכתב לידי הרב של כל ישוב שאליו יגיע.
שיכור ניצחון, יצא הנוכל מהעיר והחל בנדודיו. כשהגיע לאחד היישובים, פנה אל בית הרב ומסר לידו את המכתב. הרב קרא את המכתב בעיון ואחר-כך ציווה על האיש בקול רועם:
"צא מביתי ואל תבוא שוב!"
הנוכל היה המום. 'בוודאי השתגע הרב הזה.' חשב בלבו.
הוא יצא מהעיר ופנה לעיר אחרת, ניגש לבית הרב ומסר לידו את המכתב. הרב קרא בעיון את ההמלצה אחר-כך תפס את האיש בצווארו והוביל אותו החוצה:
"איני רוצה לראותך בעיר הזאת!" אמר.
הנוכל המשיך לנסות אצל רבנים אחרים וכולם נהגו בו באותה צורה. באחת הפעמים כשפנה אל הרב, היה שם ראש-הקהילה שתמה על שהרב מגרש בבושת-פנים יהודי המצויָד בהמלצה נמלצת של רב חשוב בישראל.
"הרב החשוב, ענה הרב, ידע מה שהוא עשה. הוא אמנם כתב לאיש את מכתב ההמלצה אבל הוסיף שם שהאיש הוא שקרן ונוכל."
ראש-הקהילה הביט בו נדהם.
"קראתי את ההמלצה ולא היה כתוב בה שום דבר ממה שאמרת עכשיו."
"עליך להבין," אמר הרב, "שהיות ולא הייתה באפשרות הרב לכתוב את האמת, נתן לנו סימן מובהק לכך שכל מה שכתוב במכתב ההמלצה הוא שקר!"
"ומהו אותו סימן?" תמה ראש-הקהילה.
"חתימה." אמר יִסּוֹ.
ועיוש סיים את סיפורו:
"את שמו חתם בתחתית העמוד, הרחק מהמכתב, בבחינת 'מדבר שקר תרחק'!"
הרב צחק וחיבק אותו בחיבה. אחר-כך חיבק את יִסּוֹ ואת דְּוִידוֹ.
"הסיפור שלכם הוא טוב מאוד. והנה גם יִסּוֹ סיכם סיפור שלם במילה אחת! אני חושב שאם הייתי במקום הרב שכתב את המכתב, גם אני הייתי נוהג כמוהו, ואם היה בא אליי הנוכל עם המכתב הייתי מבין במה דברים אמורים!"
הרב התיישב ליד שולחנו.
"מכל מקום הבנתי את הרמז, ואני אכתוב לכם מכתב שחתימתו צמודה לגוף המכתב!"
תוך כדי כתיבת המכתב העיר הרב:
"אני מקווה שיציאתכם מעירנו תהיה בבחינת 'משנה מקום משנה מזל' ושהקדוש-ברוך-הוא יזמן לכם את זיווגכם הטוב."
עתה המכתב היה חתום ומקופל בידיו של הרב. הוא הביט בשלושת הבחורים בחיבה גלויה. בלבו חשב: 'אם הייתי בגילם ופטור מעול פרנסת משפחתי הייתי גם אני מצטרף אליהם למסעם בין קברות הצדיקים'.
"איך אתם חושבים להגיע לירושלים?" שאל, "הרי היא רחוקה מכאן כרחוק מזרח ממערב, והרי היא מעבר לים."
"קפנדרייה!" אמר יִסּוֹ.
"אם נתמיד בתפילותינו על קברות הצדיקים, אולי אחד מהם יגלה לנו את הדרך בה נלך עד עיר קדשנו. ואולי יבוא אליהו ויעשה לנו נס ונגיע בקיצור הדרך לירושלים!" אמר עֲיוּש.
"ירושלים היא ערך, בפניה נכרע ברך, אליה נלך, גם בלא קפיצת הדרך." אמר דְּוִידוֹ.
הרב מסר בידי יִסּוֹ את המכתב:
"לכו לשלום אפוא, ושה' יהיה בעזרכם ויציל אתכם מכל מיני פורענויות, וייתן אתכם לחן ולחסד בעיני כל רואיכם, ויזמן לכם את מזלכם, ויציל אתכם מעין הרע!"
"עין הרע!" חזר אחריו יִסּוֹ.
הרב הביט ביִסּוֹ תוהה לפשר קריאתו.
"הבנתי את כוונת ידידנו," אמר עיוש, "הוא רוצה להגיד שאם בעין הרע עסקינן, אולי נבקש מידידי כאח לי דוידו, לספר את סיפורו על עין הרע!"
"יהיו לרצון אמרי פיו." אמר הרב.
דוידו הסמיק והביט לצדדים כאילו שואל מאין יבוא עזרו. שני חבריו דחפו אותו מעט במרפקיהם, וכשלא מיהר להבין, משך לו יִסּוֹ בברדס והביא אותו עד למול פניו. לדוידו לא נותרה ברֵרה, הוא חיטט בברדס עד שהוציא ממנו את מחברת שיריו. הוא הרטיב ברוק את האגודל שלו ודפדף במחברת עד שמצא את השיר המבוקש. אז קרא בנעימה מתנגנת מעט:

מפני עינא בישא
שִׁמְעוּ נָא מַה קָּרָה בִּסְוִוירָא
וְשֶׁהָאֵ-ל יַצִּיל אֶתְכֶם מֵעַיִן הָרַע!
זֶהוּ מַעֲשֶׂה נוֹרָא בִּשְׁנֵי אַחִים
אַנְשֵׁי שֵׁם וְסוֹחֲרִים מְמֻלָּחִים.
מֵאֲבִיהֶם יָרְשׁוּ מָמוֹן רָב
וּמִסְחָרָם פָּרַץ מִזְרָח וּמַעֲרָב.
אֶת דַּרְכָּם עָשׂוּ יָד בְּיָד
בְּראשׁ אֶחָד וּבְלֵב אֶחָד.
אֲבוֹי!
בֵּין נְשׁוֹתֵיהֶם וִכּוּחַ פָּרַץ
שֶׁהֵבִיא אַחֲרָיו נֶתֶק נֶחֱרָץ,
בִּמְקוֹם אַהֲבָה וְאַחְוָה –
מָדוֹן וּמְרִיבָה!
בִּמְקוֹם רֵעוּת וַהֲנָאָה –
עוֹיְנוּת וְקִנְאָה!
בְּקִצּוּר,
נִפְרְדוּ הַדְּרָכִים
וּשְׁנֵי הָאוֹהֲבִים הָיוּ לְאוֹיְבִים.
וְהִנֵּה בְּיוֹם אֶחָד בָּהִיר
נוֹדָע כִּי סְפִינָה בְּדַרְכָּהּ לָעִיר
עִם סְחוֹרוֹת שֶׁל הָאָח הַצָּעִיר.
"אָחִי", חָשַׁב הַבְּכוֹר, "יַעֲשֶׂה חַיִל
וְאִשְׁתִּי תְּמָרֵר חַיַּי בּקֶר וָלַיִל!
עַל-כֵּן אַזְמִין אֶת מִיכָאן-פֶּגַע-רָע
שֶׁיִּתֵּן עֵינוֹ בַּסְּפִינָה כְּדֵי שֶׁתִּטְבַּע!"
וּכְשֶׁקִּנְאָתוֹ בּוֹעֶרֶת כְּקִנְאַת קַיִן
הִזְמִין אֶת מִיכָאן-שְׁתוּם-הָעַיִן.
וְכָךְ אָמַר הַסּוֹחֵר: "אֵין פְּנָאי
עֲשֵׂה מַה שֶּׁאֹמַר לְלא תְּנָאי.
בְּרֶגַע שֶׁתּוֹפִיעַ הַסְּפִינָה בָּאֹפֶק
קַלֵּל אוֹתָהּ וּגְרֹם לָהּ שֶׁתִּתְפָּרֵק!"
עַל הָרָצִיף עָמְדוּ שְׁנֵיהֶם
פּוֹתְחִים לִרְוָחָה אֶת עֵינֵיהֶם.
פִּתְאוֹם זָעַק בְּהִתְלַהֲבוּת הַשְּׁלוּמִיאֵל:
"הַסְּפִינָה! קַלֵּל אוֹתָהּ וִיבָרֶכְךָ הָאֵ-ל!"
"סְפִינָה? אֵינִי רוֹאֶה אֶלָּא יָם וּמֵעָלָיו עֲנָנָה!"
"הִנֵּה שָׁם! הַנְּקֻדָּה הַהִיא! הַקְּטַנָּה!"
"נָכוֹן! אֵיזֶה עֵינַיִם לְךָ, אֵיזוֹ רְאִיָּה!"
קָרָא בְּהִתְפַּעֲלוּת בַּעַל הָרְטִיָּה
"יֵשׁ לְךָ עֵינַיִם! מַתַּת מִשָּׁמַיִם!"
הוֹסִיף בְּהַנִּיחוֹ עָלָיו – עֵינַיִם.
וְאַתֶּם יוֹדְעִים מַה קָרָה לַמִּסְכֵּן?
בּוֹ-בַּמָּקוֹם הִתְעַוֵּר! כֵּן, כֵּן!
הרב פרץ בצחוק ולחץ בחום את ידו של דוידו:

"חזק וברוך! חזק וברוך! איזה כישרון! כל מי שישמע אתכם יתמוגג מנחת. עתה אני בטוח שתצליחו בדרככם!"
הגיע סוף הפגישה בין הרב לשלושת החברים, הרב הניח את ידו על ראש כל אחד מהשלושה ובירך אותם ארוכות.
טרם צאתו מאצל הרב אמר לו עיוש:

"רבי, לפעמים, בסיפורים שלנו אנו משרבבים פסוקים או חלקי פסוקים מן המקרא, האם הדבר לא ייחשב לנו לליצנות? ואולי ניענש עליהם? ואנחנו כוונתנו רק לשמח את הבריות, האם לא יפרשו ממנו באומרם: 'ובמושב לצים לא ישב?!' "
"נירש גיהינום?" הוסיף יִסּוֹ לשאול.

הרב הגביה אה עיניו כדי להתבונן ביִסּו. יסו ניסה לצמצם את עצמו כדי להיראות בגודל קומתו של הרב שלא היה מן האנשים הקטנים. הרב הרגיש בדבר ותפח בחיבה על שכמו של יִסּוֹ כדי להרגיע אותו. אחר-כך התבונן בעיוש ובדוידו. עיוש, בעל המבט החודר, נראה הרבה יותר מבוגר מחבריו למרות שרק שנה הפרידה בינו לבינם. לדוידו היו פנים של נער, 'יפה-עיניים וטוב-רואי', חשב הרב בזוכרו את דוד המלך. 'יִסּוֹ, זה הכוח, עיוש הוא החכמה, ודוידו השירה. יחד הם ישיגו את מבוקשם,' חשב.
שלושת החברים הביטו בדאגה ברב שנראה כאילו הוא נמצא במקום אחר וחיכו לתשובתו. לפתע, כאילו רק עכשיו הרגיש בנוכחותם, אמר הרב:

"חלילה! למה גיהינום? אדרבא! אתם תביאו שמחה לכל מקום שתגיעו אליו, כי בימינו אלה כאשר אנו עדים למגפות, לשוד, לעוני, ולניסיונות בלתי פוסקים להעביר את בנינו ובנותינו על דתם, כל אימת שתעלו חיוך על שפתותיהם של אחינו בית-ישראל, ייחשב לכם הדבר למצווה! ודוק מה כתוב במסכת שבת דף ל' עמוד ב': 'כי הא דרבה, מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא, ובדחי רבנן'!" – "רבה, לפני שפתח להם לחכמים בדבריו היה אומר דבר בדיחה והיו מתבדחים."