פרפר

יורם ישב על עץ ילדותו. עץ תות עתיק שהיה מצוי בבית הוריו. כל פעם שהיה עצוב היה בא להתבודד על העץ הזה. כמו בילדותו. כאן הוא הרגיש כל כך חופשי ומשוחרר שלפעמים היה חושב שהוא פרפר והיה מנסה לעוף מעל הענף שישב עליו. ואם לא היה אוחז ברגע האחרון באחד הענפים

היה נופל כמו אבן על הארץ.
יורם מאוהב. מאוהב מאוד. יפה מחזירה לו אהבה וביקשה להקדים את הנשואים. אבל יורם מחוסר כל. היה רוצה לדחות את הנשואים עד שימצא עבודה. אם תחכה עד שתמצא עבודה, אולי מישהו ימצא אותי? אין לי בית. נגור בינתיים בבית הורי. אין לי במה לקנות לך טבעת נישואין. אימא תיתן לי את שלה, כך הבטיחה. אין לי במה לקנות חליפה לחופה. תלבש בגד שבת.
יורם עצוב. להתחתן בחליפה המרופטת של שבת? למה היא לא יכולה לחכות קצת? מה החיפזון?
כל החברים יצחקו לי. יורם מחליק באצבעותיו את עלי התות. פתאום נתקל בבליטה. מה זה? תות? בעונה כזאת?
יורם סוגר את אצבעותיו על הבליטה ומושך. זה לא תות. זה גולם. אומרים שעם זה עושים משי. איך אפשר לעשות מזה משי?
יורם רוצה להשליך ארצה את הגולם, אבל מתוך הפקעת מציץ ראש קטנטן המדבר אל יורם:
"אל תשליך אותי ארצה, מקומי על עלה התות !"
יורם חושב שהוא הוזה. גולם מדבר? מה השטות הזאת? הדברים האלה קורים רק באגדות. אבל הגולם חוזר ואומר:
"הנח אותי על העלה !"
יורם מבולבל . לא ידעתי שחרקים יכולים לדבר. לא רק שהם מדברים, הם מדברים בעברית ואני יכול להבין את שפתם1
יורם צובט את עצמו בחזקה כדי לראות אם אין הוא חולם. איי! זה כואב!
"למה אתה מכאיב לעצמך?" שואל הגולם, "לא יותר טוב שתקשיב לי?"
"מה אתה רוצה?" שואל יורם.
"אמרתי לך כבר: הנח אותי על העלה!"
"ומה יצא לי מזה ?" שואל יורם.
"אני איטיב עמך!" אומר הגולם.
יורם צוחק.
"מה כבר תוכל לעשות בשבילי? אני זקוק לבית, לרהיטים, לטבעת, לחליפה, תוכל לתת לי אותם?"
"בית לא, רהיטים לא, טבעת לא, אבל אני יכול לתפור לך חליפה לחתונתך!"
"באמת?" קרא יורם בהתלהבות, "תוכל לתפור חליפה לחתונתי? כמה זמן זה יקח לך?"
"תן לי לילה ואני אורג לך חליפה מהודרת ממשי !"
יורם מניח בזהירות את הגולם על העלה ואומר בהתלהבות:
"סיכמנו! תוכל לתפור את החליפה הלילה?"
"עד מחר חליפתך תהיה מוכנה!" אומר הגולם.
יורם רץ אל אהובתו ואומר לה:
"נוכל להתחתן מחר!"

כל הלילה עמל הגולם וטווה את חוטיו מסביב ליורם. כאשר זה פקח את עיניו מצא את עצמו לבוש בחליפה. הוא הביט במראה.
"חליפה מהודרת מאין כמוה !" חשב והוסיף בלבו: "מתאימה לנסיכים".
בשעת החופה כל הנוכחים הביטו בהשתאות בחליפתו של יורם.
"כולם מביטים בך" אמרה הכלה, "אפשר לחשוב שאני לא קיימת! מה עשית כדי למשוך כל כך הרבה תשומת לב?"
בתום החתונה יורם נושא את כלתו בזרועותיו, נכנס לחדר שהכינו לו הוריו ומניח אותה על המיטה. הכלה המאושרת פושטת את שמלת כלולותיה ומתעטפת בסדין.
"תורך !" היא אומרת בצחוק שובב.
יורם אוחז בכפתור המקטורן ומבקש לפותחו. לא נפתח. הוא מנסה שוב. לשווא. הוא מושך בחוזקה בכפתור כדי לתלוש אותו. בלא הצלחה.
"למה אתה מתמהמה, לא חיכינו מספיק ?" קוראת הכלה מהמיטה.
"אני כבר בא !" אומר יורם.
הוא מנסה להעביר את המקטורן מעל לראשו וכשהוא כמעט מצליח, המקטורן חוזר למקומו.
"אתה בא ?" אומרת הכלה בקול נרגז.
"אני כבר בא, כבר בא !" אומר יורם ונימה של ייאוש נשמעת מקולו.
"ננסה את המכנסיים " חושב יורם. גם המכנסיים מסרבים להתנתק מגופו.
"מה? אתה תיתן לי לחכות כל הלילה ?" כמעט-צועקת הכלה.
"סבלנות, סבלנות יקירתי !"
עתה יורם נלחם בחמת זעם בחליפה. שום דבר לא עוזר. הוא נוטל מספריים ומנסה לגזור את האריג, אבל אינו מצליח  לבצע בו אפילו חתך קל .
"מה קורה אתך" צועקת הכלה  "אתה גולם או מה?"
"כן ! אני גולם !" עונה יורם בקול נכאים. ובאומרו כך פותח את החלון, מטפס על האדן ומביט אל הכביש.
"איזו בושה ! מוטב למות !" אומר הוא וקופץ מהחלון.
ואז… הכפתורים של המקטורן ניתקים כמו מאליהם וכנפיו נפתחים לצדדים ויורם מוצא את עצמו מרחף, בהתחלה בבהלה מסוימת ואחר כך בנחת. הוא אף מרגיש תענוג בשיט האיטי שלו בין הבתים המוכרים. שעות ארוכות ריחף ולפנות בוקר כאשר חש עייפות מסוימת הגיע לבית הוריו שם נחת על עץ התות הישן והטוב.
יורם קיפל את כנפיו ונרדם.
כאשר פקח עיניו והתעופף מעל העץ, עשרות ביצים קטנות היו מונחות על העלה שעזב זה עתה.