הִנֵּה הִגִּיעַ חַג הַפֶּסַח
וּמַכְלוּף הַדַּלְפוֹן נֶאֱנַח:
צָרִי בְּגָדִים וְנַעֲלַיִם
וּבָשָׂר וְדָגִים וּמַצּוֹת וְיַיִן.
יוֹשֵׁב הוּא יְחִידִי
וְחוֹשֵׁב: אֵי
לָחוֹג פֶּסַח כִּיהוּדִי?
מַה לַּעֲשׂוֹת וְאֵין לוֹ אֲפִלּוּ סוּלְדִי?
פִּתְאוֹם צָץ רַעְיוֹן מַסְעִיר:
הַקֻּפָּה שֶׁל רִבִּי מֵאִיר!
וּבַלַּיִל אֶל בֵּית הַכְּנֶסֶת בָּא
פּוֹרֵץ הַדֶּלֶת, עוֹמֵד עַל הַתֵּיבָה,
וּבִמְקוֹם לִקְרוֹא 'שְׁמַע' אוֹ 'עֲמִידָה'
מַבִּיט בְּקֻפַּת רִבִּי מֵאִיר בְּחֶמְדָּה.
" רִבִּי מֵאִיר, אוֹמֵר מַכְלוּף, בָּאתִי אֵלֶי!"
וְהוּא עוֹנֶה בְּעַצְמוֹ לְעַצְמוֹ:
"מַכְלוּף, בָּרוּ הַבָּא בְּ!"
וְשׁוּב מַכְלוּף: "אֱמֹר לִי רִבִּי מֵאִיר,
אִם בְּהַלְוָאָה אֶקַּח אֶת כַּסְפְּ,
הַאִם הַדָּבָר יַפְרִיעַ לְ?"
"מַכְלוּף בְּנִי, אִם כְּבָר בָּאתָ,
עוֹנֶה הוּא לְעַצְמוֹ בַּעֲלָטָה,
קַח הַכֶּסֶף וּקְנֵה כָּל-שֶׁצָּרִי,
קַח, קַח, אֵין צֹרֶ לְהַאֲרִי!"
מַכְלוּף דּוֹחֵף יָדוֹ לַקֻּפָּה וּמְמַשֵּׁשׁ:
"רִבִּי מֵאִיר, אֵינְ חוֹשֵׁשׁ
שֶׁאִם אֶקַּח הַכֶּסֶף תִּתְרוֹשֵׁשׁ?
אֱמֹר לִי אַל תִּתְבַּיֵּשׁ!"
וְעוֹנֶה הוּא לְעַצְמוֹ בְּשֵׁם רִבִּי מֵאִיר:
"קַח הַכֶּסֶף בְּנִי, לִפְנֵי שֶׁהַשַּׁחַר יָאִיר!"
אָז מְרוֹקֵן מַכְלוּף אֶת קֻפַּת הַצְּדָקָה
בְּלִי לְהַרְגִישׁ לֹא בּוּשָׁה וְלֹא מוּעָקָה.
כָּךְ עָשָׂה אֶת הַפֶּסַח כְּהִלְכָתוֹ
בְּקֶרֶב בָּנָיו וּבְנוֹתָיו וְאִשְׁתּוֹ.
אַחַר הַפֶּסַח, שָׂמֵחַ וְעוֹלֵץ
שָׁב אֶל בֵּית הַכְּנֶסֶת מַכְלוּף הַלֵּץ,
בְּיָדוֹ כַּסְפֵּי הַהַפְקָדָה
אוֹתָם סָפַר בְּבֵיתוֹ בִּקְפִידָה.
"רִבִּי מֵאִיר, אוֹמֵר הוּא וְשָׂח,
תּוֹדָה לְ עַל חַג הַפֶּסַח,
וּדְרִישַׁת שָׁלוֹם מֵאִשְׁתִּי
הַמִּתְנַצֶּלֶת שֶׁלֹּא בָּאָה אִתִּי!"
רִבִּי מֵאִיר בְּקוֹלוֹ שֶׁל מַכְלוּף מֵשִׁיב:
"בָּרוּ בּוֹאֲ רִבִּי מַכְלוּף הֶחָבִיב!"
"תּוֹדָה, תּוֹדָה לְ שׁוּב וָשׁוּב,
אוֹמֵר לוֹ בִּנְעִימוּת מַכְלוּף,
אֲבָל אֱמֹר לִי 'בַּעַל הַנֵּס'
הַאִם עָלַי אַתָּה כּוֹעֵס?"
"עָלֶי אֶכְעַס, מַכְלוּף יַקִּירִי?
עוֹנֶה בְּעַצְמוֹ מַכְלוּף בְּקוֹל שַׁבְרִירִי.
אַתָּה אוֹרֵחַ חָשׁוּב בִּשְׁבִילִי,
וְאַתָּה תָּמִיד מֻזְמָן אֶצְלִי!
וּבְכֵן אֱמֹר לִי יְדִידִי:
לָמָּה בָּאתָ שׁוּב, רַק לִכְבוֹדִי?"
"לִפְנֵי פֶּסַח, כָּ עוֹנֶה מַכְלוּף,
בְּקֻפָּתְ – בִּרְשׁוּתְ – שַׂמְתִּי יָדִי
וְעַתָּה בָּאתִי לְהַחֲזִיר כָּל-סוּלְדִי."
אַ מַכְלוּף עוֹנֶה לְמַכְלוּף בְּקוּל הֶחְלֵטִי:
"חְרָאם עְלִיָּא! לֹא אֲקַבֵּל מִמְּ, בִּי נִשְׁבַּעְתִּי!"
"כְלָאס רִבִּי מֵאִיר, קַח הַכֶּסֶף מִיָּדִי!"
"חָלִילָה מַכְלוּף, אוֹמֵר מַכְלוּף, לֵ הַבַּיְתָּה יְדִידִי!"
אָז נִכְנָע מָכְלוּף לְרִבִּי מֵאִיר
וְאֶת הַכֶּסֶף לַקֻּפָּה לֹא הֶחְזִיר,
וְנִפְרַד הוּא מִמֶּנּוּ בִּנְשִׁיקָה
אוֹתָהּ הִדְבִּיק עַל הַקֻּפָּה בִּשְׁקִיקָה.
אבל לא כולם חכמים כמו מכלוף, שהצליח לקבל הלוואה מידיו של רבי מאיר. בעיות הפרנסה מעיקות. אבל ישראל רחמנים בני רחמנים הם, וכשצריך הם יודעים לשים יד בכיסם כדי להעביר משם פרוטה אל הכיס של המבקש. אתם מכירים את הסיפור של הקבצן שעמד מידי יום ביומו והושיט את ידו הפתוחה לפני עוברים ושבים כדי שישימו בה פרוטה אחת או שתיים? אם כן, הקבצן הזה כבר הכיר את כל לקוחותיו ופעם כאשר בא לקראתו אחד מאלה שתמיד נתנו לו משהו, הוא הושיט לפניו את שתי ידיו פתוחות. תמה האיש: "מדוע אתה מושיט לי שתי ידיים?" שאל. ענה לו הקבצן: "כי פתחתי סניף נוסף!"
עוד נדבר פה ושם על בעיית הקבצנות אבל קִראו את הסיפור הזה בו תראו איך מתלוות לקבצנות תכונות שליליות נוספות ולאן הן יכולות להוביל את האדם: